אנשים לפעמים לא מבינים את זה, אבל סיום השנה האקדמית שהתרחש השבוע הוא רגע מרגש בשבילי. לאורך הסמסטר נוצר קשר אמיתי עם חלק מהסטודנטים. חלקם באים להתייעץ, חלקם משתפים בהרצאה ולחלקם העיניים הנוצצות מספרות סיפורים גם ללא מילים.
ברגע הזה של סוף השנה (רוב הקורסים שלי הם שנתיים) אני תמיד שואל את עצמי מה הם עברו בקורס: האם הם הבינו? האם הייתה להם חוויה של צמיחה והתפתחות? האם הם עברו תהליך בקורס? האם הם יישמו כלים אליהם לחיים?
אבל האמת שיש לי דרך פשוט לדעת – לשאול. אני מסיים כל קורס בבקשה להוציא דף ולענות על 3 שאלות פתוחות: מה הייתם משמרים בקורס? מה הייתם משנים בקורס? ואיזה כלים יישמתם בפועל בחייכם? התשובות על השאלות האלו עיצבו לאורך השנים את הדרך שבה אני מלמד.
כשאני שואל את הסטודנטים כמה מרצים אחרי ביקשו מהם משוב התשובה הנפוצה היא 0. באמת? כמעט אף אחד לא רוצה לדעת מה לשפר? לשמוע איך היה?
זה לא מפתיע – זו לרוב התשובה כשאני שואל עובדים כמה מנהלים שלהם ביקשו מהם משוב לגבי התפקוד שלהם כמנהל או שאלו אותם במה הם היו יכולים לסייע להם יותר. גם כאן הרוב מגחכים או עונים שאף פעם. באמת? מנהלים לא רוצים לדעת מה לשמר ובמה להשתפר? לא מסקרנת אותם העמדה של העובדים?
גם כשאני שואל בני זוג, האם בן הזוג שלהם ביקש מהם משוב על ההורות שלהם או הזוגיות שלהם זו התשובה הנפוצה. הם שנים לא ביקשו שום פידבק מהאדם שאיתו הם בחרו להיות כל חייהם. מהאדם שעליו הם הכי סומכים.
בן גוריון אמר: "בינוניות היא מקצוע – למעשה המקצוע הנפוץ ביותר"
אנשי המחר, למה? למה לדעתכם אנשים לא שואלים?