נפגשתי אתמול, לבקשתה, עם המשפחה והחברים במפגש שעסק באיך לקבל אותו הביתה. דיברנו על צמיחה פוסט טראומטית, על צמיחה ממשברים, על טעויות נפוצות שאנשים אוהבים עושים מתוך כוונה טובה ועל התנהגויות מחזקות.
הקסם האמיתי של הפגישה הייתה הגישה של בחירה בחיים שהייתה באוויר. עידית אמרה לי בטלפון "אני לא יכולה לקבוע מה הוא עובר או מתי הוא יחזור, אבל אני יכולה לבחור לאיזה בית הוא יחזור". זו הגישה של הבית. זו השפה שבה אמא ואבא שלו מדברים. בשלב כלשהו הסתכלתי בחדר והבנתי שכולם בו עוברים תהליך של החלמה. שהם יצאו מההתמודדות הזו חזקים יותר ממה שהם הגיעו אליה. זה מתחיל ונגמר בקובי ועידית אהל, שיצרו מקום מצמיח, חי ואוהב.
גם אני לא יודע מתי אלון יחזור, אבל אני יודע שהוא חוזר למקום הכי מחזק ואוהב שניתן ליצור, שהוא חוזר למקום שיחזק ויצמיח אותו. אני יודע שהייתי רוצה שכל משפחה, גם בלי חטופים, תתלה את השלט הזה בכניסה לבית שלה.
תודה עידית.