אחת השאלות הקבועות שחיילות שואלות אותי בהרצאות היא: "חבר שלי יוצא מעזה להתרעננות והוא לא רוצה לדבר על כל הקשיים שלו, הוא רוצה לצאת או להיות במחשב. איך אני יכולה לגרום לו לדבר על הקשיים?"
מאיפה נולדה "מיטת הסדום" שאומרת שלדבר על קושי זה תמיד דבר טוב? ברור שלחלק זה טוב ואפילו הכרחי, אבל אולי לחלק מהאנשים זה מזיק? אולי לחלקם זה יכול להעצים את הקושי?
ולמה מייד מניחים שאנשים חווים מצוקה ולא צמיחה והעצמה? האם ההנחה הזו טובה להם או שהיא עלולה גם להזיק? עלולה, לא יכולה
לחלק מהאנשים חיוני לדבר וכמה שיותר, לאחרים חיוני להתכנס בעצמם ולאחרים לפעול ולעשות. מה שחשוב הוא לא להגיע עם תאוריות, אלא פשוט להקשיב ולשאול את האדם עצמו - מה יועיל לך?
נ.ב.
וכן, לפעמים גם לשחק בפלייסטיישן זו תרפיה נפשית לכל דבר ועניין.
(בתמונה רגע לפני הרצאה על צמיחה במצבי משבר לשדרת הקצונה הבכירה של חטיבת הצנחנים)