כלבים במקום ילדים – תופעה הולכת ומתעצמת

ביפן, כמו בכל מדינה שבה אנחנו מטיילים, אנחנו נמנעים מהאתרים המטויילים ולרוב פשוט מסתובבים בשכונות המגורים. אפשר ללמוד כל כך הרבה על תרבות כשפשוט מתבוננים ושואלים שאלות. 

בשכונות האמידות ראינו שוב ושוב אנשים מסתובבים עם כלבים בעגלת תינוקות. הכלב ישב בתוך העגלה, בצד אחד של העגלה היו בגדים ומשחקים לכלבים ובצד השני היו סוגים שונים של חטיפים לכלבים. 

עוברת מולי אישה יפנית שנראית בת 40 עם עגלת תינוקות יוקרתית שעלתה אלפי שקלים. הכלב החום והקטן שלה נראה לי מיואש. אני חושב שהוא היה שמח ללכת ברגל. 

האם זה מראה עצוב? האם זו החצנה של בדידות? האם הצורך הזה היה יכול להיות מופנה למטרות טובות יותר מאשר טיפול שאולי מזיק לכלב? אולי לעזרה לנזקקים?

מתברר שזו תופעה בין לאומית הולכת וגדלה בשם Pet Parenting – אנשים שמגדלים כלבים כאילו היו ילדים. בהרבה מקרים מדובר בהוצאות גדולות לצורך קניית לבוש מפנק, מזון אורגני, בדיקות גנטיות של התאמת המזון לחיידקי המעיים, מתקני כושר לכלבים ועוד. הטיפול הזה בכלבים גם דורש משאבים רבים של זמן ולפעמים גם מחייב לשכור מטפלים כשה"הורים" לא נמצאים בבית. 

ניחשתם נכון, התופעה הזו רחבה יותר ככל שמספר הילדים במדינה קטן. זו בעיני הדוגמה הטובה יותר לצורך של אנשים בהפעלת מערכת ה- Caregiving. לא במקרה הורות היא דבר כל כך מספק. קל בסטנד-אפ להקצין את הצדדים השליליים שלה, אבל קשה יותר לתאר את הסיפוק בחיבוק, בחום ובנתינה. Caregiving הוא חלק מהביולוגיה הבסיסית שלנו וצורך נפשי עמוק. 

מה זה אומר על החברה שלנו שהתופעה כל כך מתרחבת? 

אני לא יודע את התשובה לשאלה הזו ואשמח לשמוע מה דעתכם. אני כן יודע שהתופעה רק הולכת וגדלה ושכבר יש קבוצות של אנשים שנפגשים לחופשות עם הכלבים ומחליפים בניהם שיטות ותמיכה בקשיים.