כללי התקינות הפוליטית מגדירים כל הכללה כפסולה מיסודה וכך כל התייחסות לאדם כחלק מקבוצה היא גזענית ושגויה. אי אפשר לנהל ככה דיון ציבורי אמיתי
תפיסת הפוליטיקלי קורקט השתלטה על מערכות התקשורת ואף על השיח ברשתות החברתיות וגרמה להתעלמות מכל שייכות קבוצתית ומכל התייחסות לתרבות ולחברה. הבעיה היא שהמציאות לא עובדת לפי הכללים הללו ותרבות היא אחד הגורמים החשובים והמרכזיים ביותר בחיים האנושיים. במילים אחרות, התעלמות משייכות קבוצתית היא התעלמות מהמציאות.
למרות שכל עץ הוא שונה, ראוי ואף חשוב לדבר גם על היער; לגיטימי ואפילו חשוב לבקר את החברה הערבית, החרדית, החילונית, הדרוזית או הדתית-לאומית. בישראל 2020 כל ביקורת על תפיסה תרבותית הופכת מיד לצעקות "גזענות", אלא אם זו ביקורת על המערב, הקפיטליזם או על ארה"ב, ואז לפי כללי דת הפוליטיקלי קורקט, זה לגיטימי ואף רצוי.
הפגנה בתל אביב. צילום: AFPהאמת חייבת להיאמר, שיח על תרבות אינו גזענות. גזענות מתייחסת למוצא ביולוגי – האם אני שחור, לבן, יהודי או ערבי. תרבות מתייחסת לערכים ולתפיסות שאיתם גדלתי ואני בוחר שימשיכו לפעום בי – בין אם במודע ובין אם לא. לגיטימי וגם חשוב לדבר על כך שיש בחברה הערבית לגיטימציה לאלימות ולאפליה כלפי נשים, לגיטימי וחשוב לדבר על הנפרדות וחוסר הנכונות לקיים שיח אצל החברה החרדית. וכן, גם לגיטימי לדבר על בעיית היעדר המחוברות והערכיות בחברה החילונית. נכון שזה לא מייצג את כולם וברור שזו הכללה, אבל זה בדיוק העניין עם תופעה תרבותית. גם התייחסות לכלל ולמגמה חשובה, חשובה עד מאוד.
לפני כמה חודשים פרסמתי פוסט בו ביקרתי את המדינה על הטיפול בחינוך החרדי ועל העובדה שהיא מממנת ומאפשרת מצב בו לרבע מתלמידי בתי הספר היסודיים בישראל אין את המיומנויות הבסיסיות לחיים בחברה המודרנית. אני אוהב ביקורת. אני תמיד מזמין את הסטודנטיות והסטודנטים שלי לחלוק עליי. דיון הוא דבר מעולה. ועדיין נדהמתי מכמות תגובות השטנה והכעס שקיבלתי על עצם העיסוק בתחום. לא העברתי שום ביקורת על החרדים ואני רואה בהם ציבור חיובי וחשוב, אבל עצם העיסוק בנושא היה מספיק כדי לעורר תהומות של שטנה ורפש. היו כאלה שמיד תייגו אותי כ"גזעני" וכ"שונא חרדים" בלי לקרוא אפילו את הדברים שכתבתי. זה בדיוק מה שקורה כשאנשים מפנימים את ערכי הפוליטיקלי קורקט, ומסרבים לכל דיון שיש בו רמז לביקורת על קבוצה חברתית. חברה, ערכים ותרבות צריכים להיות על השולחן, מתוך אהבה וכבוד, ללא שום חשש לעסוק בנושאים כואבים.