בדומה למימונה ולנוביגוד, קרב היום שבו גם יום הזיכרון יהפוך לנחלתם של מתי מעט. כבר כיום המציאות בשטח מעידה כי החילוניים והדתיים לאומיים הם היחידים שרואים בו עדיין מרכיב דומיננטי באתוס הציוני. דקת הדומייה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כבר מזמן לא מהווה עניין כלל ישראלי, אלא בעיקר סקטוריאלי. בדומה למימונה ולנוביגוד, כך גם הצפירה ביום הזיכרון הופכת בשנים האחרונות למזוהה יותר ויותר עם קבוצות מסוימות מאוד בחברה הישראלית. הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי למעלה מ-25% מתלמידי היסודי בבתי הספר היהודים במדינת ישראל אינם עומדים בצפירה, ובצדק מבחינתם; הם אינם חשים זיקה לזיכרון ולדם החללים, שאינם מגיעים מבית מדרשם ואינם חלק מתבנית נוף מולדתם. למעלה מ-25% מתלמידי היסודי בבתי הספר היהודים במדינת ישראל אינם עומדים בצפירה, ובצדק מבחינתם; הם אינם חשים זיקה לזיכרון ולדם החללים, שאינם מגיעים מבית מדרשם האתוס השולט בחברה החרדית הוא, כי מי שבאמת שומרים על עם ישראל וחייליו מפני הקמים עלינו לכלותנו – הם לא חיילי צה"ל, אלא בראש ובראשונה אותם רבבות תלמידי סיירות התורה במוסדות החינוך החרדיים. 25% נוספים מכלל תלמידי מערכת החינוך לומדים בבתי הספר הערבים, שגם בהם, כאמור, העמידה בצפירה אינה רלוונטית כלל. אז נכון שהנוצרים במזרח התיכון מחוץ לישראל מהווים מיעוט נרדף, ושהסונים בסוריה מגורשים, נרצחים ונאנסים, אך מבחינת רובה המכריע של החברה הערבית, חיילי צה"ל עדיין מגלמים ביתר שאת את האויב והכובש.
הסטטיסטיקה אינה משקרת והמציאות בשטח מעידה כי הסקטורים החילוני והדתי לאומי הם היחידים שרואים ביום הזיכרון מרכיב גורדי באתוס הציוני. מה שמדהים בכל הסיפור הזה, הוא שמי שמייצר את המציאות הזו הם החילונים והדתיים לאומיים. הם הגורם הישיר למצב החדש, כמי שמממנים אותו וכמי שמתרפסים, כל אחד מסיבותיו האידאולוגיות והפוליטיות, בפני הבדלנות וחוסר הסולידריות שמפגינים החרדים והערבים כלפי מדינת ישראל. כאשר ילד אינו לוקח שום חלק בעבודות הבית אלא רק עסוק בענייניו, הוא הופך לכפוי טובה כלפי כל מי שמסייע לו – "וישמן ישורון ויבעט". עלות ההסכם הקואליציוני האחרון של מפלגת יהדות התורה והליכוד הגיע לכ-8 מיליארד שקלים.
בחישוב גס אנו מדברים על הוצאה ממוצעת של 1300 ₪ עבור כל אזרח מעל גיל 20 בישראל. היות ש-20 בלבד מאוכלוסיית ישראל אמונה על תשלום של 90 אחוז ממיסי המדינה, מדובר בפועל בעלות שנתית המתקרבת לכ-5000 ₪ עבור כל אזרח במדינה שמשלם מיסים. בעבר, היה מדובר במיעוט קטן, שלא שילם מיסים ולא שירת בצבא. אך היום המציאות התהפכה לחלוטין – כאשר אותם שוליים בדלניים משתמטים התרחבו לממדים מפלצתיים, כשמנגד שני הסקטורים שכורעים תחת נטל המס ומשרתים בצבא סוחבים על כתפיהם הצנומות והצרות את 90% הנותרים. מי שמייצר את המציאות הזו הם החילונים והדתיים לאומיים, שמממנים ומתרפסים, כל אחד מסיבותיו האידאולוגיות והפוליטיות, בפני הבדלנות וחוסר הסולידריות שמפגינים החרדים והערבים כלפי המדינה הציבורים החילוני והדתי לאומי אינם קורבנות של המציאות, אלא מי שיוצרים אותה. ציבורים שבוחרים לממן מציאות שונה מכל מה שהכרנו. לעצב אותה בכספם. מציאות שבה דקת הדומייה ביום הזיכרון הפכה לסוגיה סקטוריאלית צרה, שנוגעת לקבוצות מסוימות וחסרת כל ערך סנטימנטלי, רגשי ולאומי עבור מגזרים גדולים בחברה הישראלית.