כאשר זוגות מפריעים אחד לשני בחינוך, מסתירים, שמים רגליים ושוברים האחד את מילת השני, הם פוגעים גם בחינוך הילדים וגם בזוגיות דיברתי עם לילך (שם בדוי) בת הארבע על המקומות שהיא אוהבת בבית. "המחבוא מאמא" היא ענתה מיד. "מה זה המחבוא מאמא?" שאלתי. "זה המקום שבו אני ואבא שמים את הממתקים", ענתה בקריצה. "אמא לא מרשה ממתקים בבית אבל אבא עוזר לי לאכול אותם בלי שאמא יודעת". במשפחה אחרת האמא הייתה מודיעה לילדים שהאבא מגיע, כדי שהוא לא יידע שהם עושים דברים שהוא לא מרשה, כמו לשבת עם הרגליים על הספה בסלון. הדוגמאות הללו אינן נדירות. מצב שבו הורים מכשילים זה את זה או מסתירים ביחד עם הילדים דברים זה מזה קיים בלא מעט משפחות. במקרים האלה בן הזוג הופך לאתגר חינוכי נוסף שאתו צריך להתמודד. חז"ל מספרים שתחילה האיש והאישה היו אדם אחד, "זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם", ובהמשך אלוקים הפריד אותם, כלומר חילק את האדם לשני צדדים – זכר ונקבה. המסר של חז"ל מרתק. היות והמחקר המודרני מוצא שבקרב זוגות שמסופקים יותר מהקשר הזוגי ומתקשרים טוב יותר, המוח מתפקד כמעט ביחד. באזורים מסוימים נוצרת התאמה ובאזורים אחרים נוצרת חלוקת עבודה – ממש כמו שתי ההמיספרות שקיימות במוח של כולנו. במילים אחרות, ממש ברמה הפיזיולוגית, חלק מה"אני" מפנה מקום ל"אנחנו".
כאשר זוגות מפריעים אחד לשני בחינוך, מסתירים ושמים רגליים ושוברים אחד לשני, הם פוגעים גם בחינוך הילדים וגם בזוגיות כי הם שוברים את האנחנו. מדוע במקום לשלב כוחות, בני זוג בוחרים להכשיל אחד את השני? לפעמים כי הם מנסים למצוא חן בעיני הילדים, לפעמים כי הם לא מסכימים עם התפיסה החינוכית של בן או בת הזוג, בחלק מהמקרים זהו המודל החינוכי ההורי שהם ראו בבית, ופעמים רבות סתם פשוט כי הם חוזרים מותשים מיום עבודה עמוס ובוחרים את דרך ההימנעות ולמעשה מוותרים לעצמם דווקא במקום החשוב ביותר חינוך הילדים. אל תשאירו בעיות כאלה בלי לשים אותן על השולחן, וכשאתם כבר שמים אותן על השולחן תזכרו שהצפה רגשית, טענות וכעסים, אולי משחררים קיטור, אבל כמעט תמיד רק מדרדרים את המצב. אם אתם מוצפים רגשית חכו להזדמנות אחרת: רגש גבוה = תובנה נמוכה. בסופו של דבר, אם ניסיתם ואתם לא מצליחים לפתור את המצב, כנראה הגעתם לנקודה שבה עליכם לפנות לייעוץ זוגי או חינוכי. אגב, בחלק מהמקרים אפילו זה לא עוזר. לפעמים בן או בת הזוג פשוט אינם מוכנים או מסוגלים להשתנות, או שמתחייבים לשנות את דרכם וכעבור זמן קצר חוזרים לאותו דפוס התנהגות בדיוק. המציאות היא שבחלק מהמקרים בני או בנות זוג נותרים לבד בהתמודדות ההורית, כמבוגר האחראי היחידי בבית.