רבים מבלבלים בין חילוניות לאנטי מסורתיות. כחילוני איני מתחבר לרעיון שישנה ישות כלשהי שיושבת במרומים עם לוח שעם ומחשבת לי את מספר השעות ששמרתי בין בשר וחלב, או אם צמתי או לא ביום כיפור. עם זאת, החילוניות אינה צריכה לשמש כתוכנית עקירה מכל סממן של יהדות ומסורת. להפך, בעיניי חילוניות יכולה להיות בסיס ללקיחת אחריות – לבחירה מודעת לדרך שבה אנחנו מבקשים להתחבר למסורת, לא מתוך ציווי אלוהי, אלא מתוך בחירה וחשיבה. הכלל שמנחה אותי בבחירה הזו ושלפיו אני מחנך את ילדיי, לקוח מתוך שיר ההלל "אשת חיל" החותם את ספר משלי. כל השורות כתובות בו בגוף שלישי – היא, למעט משפט אחד בלבד שכתוב בגוף שני ונאמר ישירות לאישה: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה". אבל זה הרי משפט שקרי, לא? שהרי אשתי לא באמת טובה יותר מכל הנשים, אבל היא כן עבורי. עבורי ילדיי הם המדהימים והיקרים ביותר – כי הם שלי. ההורים שלי הם הטובים ביותר – כי הם שלי. בשבילי המשפט הזה הוא הנחיה התנהגותית – אשתי היא המדהימה ביותר, כי היא שלי ונשאר לי רק לגלות למה; אני מחפש בה את הטוב והיפה מתוך בחירה מודעת- הם שם ולי נשאר רק לגלות אותם.
כך אנחנו רואים ומשקפים את היהדות לילדינו; היא שלנו ולכן היא המדהימה והחכמה ביותר, עכשיו בואו נגלה למה. כן, אני לא מחפש אובייקטיבית, אלא בדיוק ההפך! זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר, היא פשוט נתונה מראש וזוהי בעיניי האהבה הגדולה ביותר – לילדיי והוריי, לאשתי וגם לתרבות והמורשת שלי.
במשך שנים ארוכות לא התחברתי כלל לתפילה ביום כיפור, לאורך השנים היה לי קשה עם האמירות המאדירות את האל אל מול אפסותי, מה הטעם בזה? אבל היה ברור לי שזה יפה ושפשוט עדיין לא גיליתי למה. כשאני ורעייתי טיילנו בהודו הכרתי את ה"בהאקטי" - אהבה ומסירות לאל והנמכה עצמית, כדרך להתחבר לבריאה ולמקומנו בה. פתאום הדברים התחברו, פתאום הרגשתי חיבור לטקסט, שבהבנה שלי גורם לי להרגיש תא בודד בתוך גוף גדול בהרבה. פתאום גם הדיבור ברבים הפך להגיוני – אנחנו גוף אחד ואני חלק ממנו.
אנחנו מוצאים את היופי בצום ובתפילה הארוכה - התשה של הגוף ואפשרות לנפש להשתחרר. אנחנו מוצאים את היופי בתקיעת השופר - צליל אחד שמרכז את הכוונות. אנחנו מוצאים את היופי בתפילה בציבור - חיבור לגוף שאנחנו חלק ממנו במקום התנתקות. ברור לנו שהיופי שם, כי הוא שלנו, ולנו רק נותר לגלות אותו.
עוד מישראל היום
גם ביום כיפור הזה נצום, לא כדי לזכות במצווה או כדי שנקבל יותר בשנה הבאה, אלא כי זאת המסורת של העם שלנו במשך אלפי שנים וכי אנחנו מאמינים בכך שצריך להיות מחוברים – כי אנחנו מאמינים שחיבור הוא בחירה.