נספח: גם בתוך ישראל מודל הכפר מונע התמודדות עם הבעיות החברתיות הקשות ביותר

הקושי להתמודד עם המציאות החדשה של המאה האחרונה מתבטא לא רק ביחס למתרחש במדינות אחרות וביבשות אחרות. הוא ניכר גם בכל הנוגע למצב בתוך מדינת ישראל עצמה.

אנחנו רגילים לזהות את עצמנו עם "ציבור" מסוים. אנחנו סבורים שאנחנו שייכים ל"ציבור החילוני" או ל"ציבור הדתי", ל"ציבור החרדי" או ל"ציבור הערבי" וכן הלאה. השימוש במונחים האלה כה נפוץ, שהוא יוצר אשליה של מציאות. אלא שבמציאות אין הפרדה, ואין "בעיה שלהם" מול "בעיה שלנו". אם נתעלם מן הקשיים של ציבורים אחרים במדינה כי "זו בעיה שלהם", נגלה בדרך הקשה כי כל הבעיות הן בעיות שלנו, והן מסכנות את עתידנו ואת עתיד ילדינו באופן ישיר.

לדוגמה, הציבור החילוני והדתי-לאומי בישראל מתעלמים גם לגמרי מכך שזכויותיהם הבסיסיות ביותר של רבע מתלמידי ישראל בכיתות היסודיות מופרות באופן בוטה וקבוע. רבע מהילדים בישראל גדלים בכלא שבו אינם מקבלים כישורים בסיסיים שיאפשרו להם לקיים את עצמם בכבוד – ומתוך כך, אינם מקבלים את היכולת לנהל את חייהם מתוך בחירה חופשית. אם יעזבו את הקהילה החרדית, לא יוכלו להתפרנס. פשוט כך.

כל מדדי ההישגים בחינוך מתעלמים מהם לחלוטין. הם אינם נכללים בסטטיסטיקה, ולכן נעלמים מעינינו. הידע המודרני נמנע מהם – אין להם גישה לאינטרנט וגם לא לספרים "שאינם מתאימים", כך שאין להם אפילו אפשרות אמיתית לבחור בדרך חיים אחרת או בתפישת עולם אחרת. אילו היה מדובר בכת המחזיקה בשבי כזה כמה עשרות ילדים, היינו מזדעזעים – אבל כשמדובר במאות אלפי ילדים אנחנו מתעלמים, כי זה לא קורה בציבור שלנו ו"לנו גם ככה יש מספיק צרות".

גם במקרה הזה, הבעיה היא גם שלנו. גם במקרה הזה, אנחנו ביחד בהצלחה וביחד בסבל. מה פירוש הדבר שברבע מהכיתות הנמוכות ישראל, ההישגים וההשכלה נופלים ממה שניתן למצוא ברוב מדינות העולם השלישי? מה זה אומר על העתיד הכלכלי של ילדינו שלנו? כאשר אין השכלה קיימים גם יותר שחיתות וחוסר יעילות של מוסדות השלטון. מה זה אומר על עתידם של מוסדות המדינה? מה זה אומר על היתרון הטכנולוגי והכלכלי המבטיח את עתידנו ואת ביטחוננו? יש לזכור שאנחנו מוקפים בדיקטטורות צבאיות, שחלקן תיאוקרטיות ושואפות לחסל כל מי שאינו מוסלמי (או אינו מוסלמי בדרך הנכונה לתפישתן). היתרון הטכנולוגי והכלכלי שלנו הוא המבטיח את עתידנו ואת ביטחוננו – מה יקרה כאשר היתרון הזה יישחק או יתפוגג?

עתידם של כל אחד ואחת מאתנו תלוי ישירות גם באיכות החינוך שמקבלים כל ילד וילדה בישראל. אין הפרדה. אנחנו ביחד בהצלחה ובסבל. למען עתידם ולמען עתידנו, אסור לנו להתעלם מהפרת זכויות האדם הנוראה הזו. רבע מתלמידי הכיתות הנמוכות בישראל מנותקים מכל גישה אמיתית לידע, ואינם מקבלים שום כלי שיאפשר להם להתפרנס או לבחור את דרכם בעתיד. גם במקרה הזה הפתרון אינו מסובך ומתחיל ממודעות. הפתרון דווקא פשוט מאוד ואפילו זמין: צריך רק למנוע כל מימון ותמיכה ממוסדות שאינם מלמדים לימודי ליבה ברמה גבוהה. לא פשוט מבחינה קואליציונית, אולי, אך בפירוש לא בלתי אפשרי.

הדברים נכונים גם לשכנינו. במרחק כמה קילומטרים מאתנו, מיליוני בני אדם נאנקים תחת עולה תיאוקרטיה רצחנית שמדכאת נשים באמצעים אלימים, מענה מתנגדים לשלטון ורוצחת אותם, ואינה מאפשרת שום חופש התארגנות או חופש מחאה וביקורת. קבוצה קטנה של שליטים שבעים מחזיקים שם, באיומי רובים פשוטו כמשמעו, אוכלוסייה שלמה שחיה בעוני מחפיר ובייאוש נורא.

בכל דיון בנושא עולים הקולות המוכרים: "בעיה שלהם", "שיהרגו אחד את השני" וכדומה. אבל טיעונים כאלה אינם רק אכזריים, אלא גם מסוכנים. הם מעידים חוסר ההבנה של המציאות החדשה, שבה כולנו תלויים זה בזה – וסבלו של האחד מאיים באופן ישיר גם על האחר.

האם הגיוני לצפות שגדרות ומערכות הגנה למיניהן ימנעו מן הסבל של תושבי עזה להשפיע על כולנו? המאבק בשלטון החמאס והפצת עדויות על פשעיו אמורים להיות אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה, כמו גם אקט של חמלה ואכפתיות.

לדוגמה הקמה של מרכז למחקר ואיסוף עדויות על פשעי החמאס – והפצה שיטתית של המידע הזה – יכולות להיות צעד חשוב בדרך לסייע לאוכלוסייה מדוכאת זו. המאבק בחמאס אמור לעמוד במרכז קמפיין בינלאומי נמרץ, שיהיה גם אינטרס מוסרי וקיומי ישיר שלנו בישראל.