כשנלחמים את המלחמה הקודמת, מפסידים את המלחמה הנוכחית

כפי שראינו, מצבנו הכלכלי (ואפילו הבריאותי) תלוי במצב הבינלאומי לא פחות ואף יותר מכפי שהוא תלוי במצב במדינה שאנו חיים בה. ובכל זאת, קשה לנו להפנים את העובדה הזאת. אנחנו עדיין תקועים בדפוסי החשיבה של מודל הכפר. 

כולנו ערים לסכנות המאיימות על חיינו ועל עתידנו. אבל כל עוד דפוסי החשיבה שלנו תקועים בעבר, אנחנו נלחמים במלחמות שכבר אינן רלבנטיות. התוצאה העגומה היא שגם אלה מאתנו שרוצים להילחם בסבל ובאי-צדק – או להגן על עצמם ועל עתיד ילדיהם – משקיעים מאמצים רבים בפעולות לא מועילות, ואפילו מזיקות.

דוגמה טובה לכך היא המאבק בסכנת השינויים הסביבתיים. אנחנו רואים בה (ובצדק גמור) סכנה גדולה לעתידנו. הים, לדוגמה, מוצף בפלסטיק שפוגע פגיעה עמוקה בכל שרשרת המזון. מיקרו-פלסטיק נמצא כיום בגוף של כל אדם, ומשפיע לרעה אפילו על פעילותם של מיקרואורגניזמים. אנחנו רוצים להתגייס לפעולה ולהילחם בסכנה, אבל אז נכנסת לפעולה חשיבת הכפר הלא-רלוונטית: "אילו רק היינו כולנו משתמשים בפחות שקיות פלסטיק, לא היינו רואים צבים נחנקים בים. אילו רק היינו כולנו ממחזרים בקבוקים, היינו מצילים את העולם".

המחשבה הזאת לא רק שגויה עובדתית – היא גם מסוכנת. היא מסוכנת כי היא מונעת מאתנו להיאבק בגורמי הסכנה האמיתיים. האמת היא שאין שום קשר בין צריכת פלסטיק בישראל לבין זיהום של הים. אף שניתן עדיין לייעל את ההתמודדות שלנו בתחום (ואף שרצוי לצמצם את צריכת הפלסטיק שלנו מבחינות אחרות), עובדה היא שהפלסטיק במדינות המערב עובר מחזור, עיבוד, הפרדה או הטמנה, וכמעט שאינו מגיע לים או חוזר לסביבה. ההשפעה של צריכת שקיות הפלסטיק בישראל על כמות הפלסטיק בים היא אפסית.

למעשה, באחד המחקרים הגדולים שנעשו בתחום בדקו חוקרים היכן כדאי למקם בים יחידות לאיסוף פלסטיק. הם הזינו להדמיית מחשב נתונים לגבי רמות זיהום במקומות שונים, לגבי זרמי הים ולגבי תנועת המזהמים בו. התוצאות היו מפתיעות: מתברר שבכל רחבי האוקיינוסים והימים, המקום היעיל ביותר ליחידות האיסוף הוא דווקא... שפך הנהרות הגדולים של סין. מן הנהרות האלה מגיעות לים כמויות עצומות של פלסטיק ומזהמים אחרים, שמתפשטים ברחבי תבל ומשפיעים על כל התהליכים בים ועל שרשרת המזון העולמית כולה. אין יותר "זיהום בסין". אנחנו כפר אחד, ומה שמתרחש שם משפיע בצורה גלויה וברורה על האקלים ועל הבריאות שלנו.

גם הביטחון האישי שלנו כבר לא תלוי רק במדינה. בעשורים האחרונים אנחנו נחשפים להיקפים כמעט בלתי נתפשים של סבל אנושי. רובנו נאנחים וממשיכים הלאה: נראה שמדובר באירועים מצערים, אבל לא כאלה שבאמת קשורים אלינו. הרי לפי מודל הכפר מדובר רק ברכילות (עגומה) על התרחשויות מחוץ לכפר.

זו טעות. המציאות הזו כבר לא קיימת. כדי להבין עד כמה הביטחון הפיזי של אנשים ברחבי העולם לא תלוי רק בנעשה במדינתם עצמה, אפשר לבחון לדוגמה את ונצואלה: מדינה בעלת משאבים עצומים ומרבצי נפט אדירים, ולצד זאת, מדינה שכמעט חמישה מיליון איש ברחו ממנה וחיים כפליטים מנוצלים וחסרי כל במדינות שכנות. מבין הנותרים בוונצואלה, תשעה מיליון סובלים מרעב. לפי הדו"ח האחרון של האו"ם בנושא, שליש מהמשק בוונצואלה עובד תמורת מזון, מערכת החינוך אינה מתפקדת ונערות מוכרות את גופן בתמורה לארוחה.

נורא, אבל איך כל זה קשור אלינו? זה הרי "שלהם". אנחנו רוצים לחשוב שמשהו בטח קרה בוונצואלה עצמה, והוא זה שיצר את המשבר. זו טעות. האמת היא שהסבל של עשרות מיליוני אנשים בוונצואלה מתאפשר ונגרם כיום בגלל האינטרסים והפעולות של מדינות אחרות. סין העבירה לשליטים בוונצואלה עשרות מיליארדי דולרים שמחזיקים את המשטר ומאפשרים לסבל להמשיך. בתמורה לכך, חלק ניכר מהנפט מוונצואלה זורם אל סין. יש לה אינטרס שהמצב יימשך. הסבל של עשרות מיליוני בני-אדם? לא באמת רלוונטי. ולא רק סין משפיעה על המצב במדינה: רוסיה מזרימה למשטר בוונצואלה מערכות נשק וחיילים, ובכך מסייעת גם היא למנוע שינוי. המצב בוונצואלה, אם כך, אמנם משפיע בעיקר על  אזרחי וונצואלה – אבל הוא בעיקר תוצאה של אינטרסים בינלאומיים.

וונצואלה היא דוגמה מצוינת משום שהיא מדינה שידעה גם תקופות של רווחה ניכרת, אבל כמובן שהיא אינה הדוגמה היחידה. ההערכות הן כי בצפון-קוריאה, לדוגמה, כעשרה מיליון גברים, נשים וטף סובלים מרעב. היות ויש במדינה מספיק מזון, סביר להניח שמדובר במדיניות מכוונת. על כך מתווספים מיליוני(!) מקרים של כליאה עד מוות, עינויים קשים, התעללות מינית ועוד. רמת הסבל בצפון-קוריאה בלתי נתפשת. קשה אפילו להבין עד כמה נוראים החיים שם. האם גם זו בעיה עצובה ומקומית של אזרחים שאתרע מזלם להתמודד עם משטר עריץ? לא באמת. מי שמחזיק את המשטר בצפון-קוריאה הוא, שוב, המפלגה הקומוניסטית ששולטת בסין. תשעים אחוז מסחר החוץ של צפון-קוריאה מתקיים עם סין. כלומר, סין היא זו שמזרימה למשטר בצפון-קוריאה את הכסף שמקיים אותו, וחתומה על ברית הגנה שמבטיחה כי סין תגן על המשטר צפון-קוריאני מכל גורם שירצה, חלילה, לסייע לעם הקוריאני ולשחרר אותו מן הדיכוי הנורא.

את אותו דפוס אפשר לראות גם במלחמה בסוריה, בהרעבה המכוונת של מיליוני חוטים שיעים בתימן, ועוד ועוד. בכל המקרים הדפוס זהה, והוא עלול להיות זהה גם כאן: אם נגיע חלילה למצב של מלחמה ושל רעב, מאחורי הסבל שלנו יעמדו בראש ובראשונה דיקטטורים רחוקים שיפעילו שיקולים כלכליים קרים. חיינו ורווחתנו לא יעניינו אותם כהוא זה. ראינו את זה קורה שוב ושוב במדינות אחרות. גם מי שהתגוררו שם הופתעו וגם אנחנו יכולים להיות מופתעים.

לא נעים לשמוע, אבל כך קרה בכל מקום בעולם שפעם היה משגשג והיום הוא קלחת של סבל וכאב. לא נעים לחשוב על כך, אבל הביטחון האישי שלנו תלוי יותר ויותר בדברים שמתרחשים מחוץ למדינה שלנו.

אז מה המציאות החדשה? מה יאפשר לנו להתמודד עם הסכנות האמיתיות? עברו לחלק הבא.