אז מה עושים? חייבים לפעול כדי להבטיח את עתידנו

בעולם החדש, מודל הכפר כבר לא קיים. בניגוד לדעה המקובלת, הביטחון שלנו, הבריאות שלנו, הכלכלה שלנו, הערכים שלנו ואפילו סוג המשטר שלנו מושפעים כיום במידה עמוקה מהסביבה הבינלאומית. אין לנו עוד הפריבילגיה להיות עדים לסבל של מיליונים, לדיקטטורות אכזריות ובתגובה רק לצקצק בלשוננו. הסכנה אינה רק מוסרית – היא קיומית במובן הפשוט ביותר.

ואם כך, מה ניתן לעשות?

אין צורך במלחמות, אלא רק בכמה צעדים פשוטים.

הצעד הראשון הוא מודעות. העובדה שרובנו עדיין חיים את מודל הכפר היא סכנה אמיתית לעצם קיומנו. העובדה שאנחנו צופים ב"חדשות חוץ" וחושבים שמדובר ב"בעיות שלהם" היא אסון – וכמוה העובדה שפעילות נגד דיקטטורות המסכנות את העולם עדיין נתפשת כ"פעילות הומניטרית", אף שלמעשה מדובר בפעילות הישרדותית שהכרחית לעתיד של כולנו.

חשוב להבין וחשוב להפיץ את העובדה הפשוטה הזו: המציאות שבה מדינות דכאניות נהנות ממעמד זהה למדינות שבהן יש חופש ביטוי וזכויות אדם היא מציאות מסוכנת לכל אחד ואחת מאתנו. זו הסיבה שאני משקיע כל כך הרבה זמן, ללא כל תמורה כדי להפיץ את הדברים.

הצעד השני הוא להקים גופים בינלאומיים נפרדים, שבהם חברות רק מדינות שלאזרחיהן יש חופש ביטוי וזכות למתוח ביקורת על המשטר ועל נציגיו. ראה "חוק העדפת מדינות דמוקרטיות" באתר.

הצעד השלישי הוא ליצור הסכמי סחר ושיתוף טכנולוגיה בין המדינות החופשיות, כך שלמדינות שתורמות לרווחה ולשגשוג יהיה יתרון מסחרי (וחשוב לא פחות, יתרון בכל הנוגע לשיתוף ידע מדעי וטכנולוגי) על פני מדינות שהן יצרניות של סבל, חוסר ביטחון וסכנה לכולנו.

במלים אחרות, אסור לאפשר למדינות דכאניות ליהנות מן היתרונות הטכנולוגיים והמסחריים המאפשרים להן להמשיך לדכא, להרוג, לזהם ולערער חברות ומשטרים מחוצה להן.

שינוי המצב הקיים לא דורש צבא. למעשה, הוא יתחיל להתרחש כמעט מאליו ברגע שנשתחרר מהעבר – ממודל הכפר שמעוור אותנו, ואינו מאפשר לנו לראות את הסכנות האמיתיות ולהתמודד איתן בצורה ישירה, פשוטה ויעילה. 

אין עוד הפרדה בין חמלה בסיסית לזולת לבין דאגה לעתיד שלנו ולאינטרסים שלנו.

כולנו ביחד.

אבל התפיסה הזו רלוונטית לא פחות גם פנימית בתוך החברה בישראל. איך? המשיכו לחלק הבא.