רגע קטן של גדולה מההרצאה היום - כשמנהלים הופכים למנוף של גמישות מחשבתית

היום הרציתי למילואימניקים שחזרו לעבוד בצ'ק פוינט. לפני ההרצאה דיברה איתם אחת הסמנכ"ליות שהחליפה את המנכ"ל שלא יכול היה להגיע.

זה התחיל כמו שאני מכיר מהרצאות אחרות, אבל אז הפך למשהו אחר לגמרי.

הפתיחה הקונבנציונלית הייתה להגיד להם תודה ולפרט את כל מה שהארגון עשה בשביל המילואימניקים. אבל אז קם אחד העובדים ואמר "גם אני רוצה להגיד לכם תודה. כל הזמן הייתם שם, כל הזמן יצרתם קשר, כל מה שביקשנו הגיע מייד, אפילו לשטח. ממש תודה – הרגשתי שאכפת לכם"

פה המנהלת הפתיעה אותי. ציפיתי לסיפוק והסבר על החשיבות אבל היא שינתה כיוון. "תודה," היא אמרה "זה ממש חשוב לנו ואני מעריכה מאוד את הפירגון. אבל אני רוצה גם לדעת מה לשפר. אם יש משהו שאתם חושבים שאנחנו יכולים לעשות טוב יותר אני רוצה לדעת את זה. אני אשמח אם תפנו אלי ותגידו לי. אנחנו רוצים להשתפר ולתמוך בכם יותר."

זה לא מקרה שהחזקים רוצים להשתפר. לרוב, באופן אבסורדי, העובדים והמנהלות החזקים ביותר הם אלו שהכי פתוחים ללמידה ומחפשים למידה. אבל יותר מזה, זה היה רגע של תרבות ארגונית. רגע של לא לנוח על זרי הדפנה אלא בקשה לביקורת ושל רצון להתפתח וללמוד. בקשה לביקורת היא אחד הבסיסים החשובים ביותר לתרבות ארגונית, כי היא יוצרת דוגמה אישית. התגובה הזו של המנהלת חשובה יותר מ 1,000 פוסטרים שארגונים תולים עם הערכים הארגוניים שהם רוצים להנחיל לעובדים.