קת בראש:

איך כותבים ספר כשאתה לא ממש יודע לכתוב? חווים.

משתף באחת החוויות המורכבות ביותר בכתיבת הספר "זהר צפוני", שיצא לאור לפני מספר ימים.

אני לא ממש יודע לכתוב סיפור, אבל כמי שכותב ספרים עיוניים אני יודע מצוין לתאר דברים, אז הפתרון שלי לבעיה היה לנסות לחוות באופן אישי כל דבר שקורה לדמויות בספר. הלכתי בכל שביל שמתואר בספר (חוץ מחלק מהשבילים ביהודה ושומרון), ביצעתי את המיומנויות שתיארתי בספר בעצמי, השתתפתי בקורסים, ונפגשתי עם אנשים.

בהתנסויות האלה למדתי וצמחתי אבל חלקן היו כואבות ואפילו מסוכנות.

אחת ההתנסויות המורכבות ביותר הייתה כשניסיתי לכתוב תיאור של דמות שמקבלת מכה בראש. כאדם בעל מעט ניסיון בכתיבה ספרותית הייתי חייב להבין טוב יותר את החוויה כדי לכתוב עליה.

אבל מי יסכים לתת לי מכה בראש? באותו הזמן הייתי עדיין בגיל שירות מילואים. אחד החיילים הצעירים בפלוגה היה ידוע כאדם חסר עכבות וגבולות – איש פרוע. חשבתי שהוא היחיד שאני מכיר שאולי יסכים לעשות את זה.

יום אחד מצאתי אותו לבד בחדר וקפצתי על ההזדמנות. "תוכל לתת לי מכה חזקה עם הקת של הרובה בראש?" שאלתי אותו.

"מה? בשביל מה? מה עשית לי?" הוא הרים אלי מבט שואל.

לא ראיתי טעם להמציא סיבה. "אני צריך להבין את זה בשביל לכתוב משהו".

הוא לא חקר ולא שאל יותר מידי ורק שאל "איפה?"

הופתעתי מהתגובה ולקח לי זמן להגיב. בחרתי מקום מתחת לשיער כדי שלא יראו את המכה. ישבתי על המיטה והוא עמד עם הרובה מעלי.

"אתה בטוח?" הוא שאל ואני לא ממש הייתי בטוח ורק הנהנתי בשקט.

הדבר הבא שאני זוכר הוא זמזום בראש ושהוא מנער אותי. הייתי מעורפל ועצרתי את הדם שנשפך לאורך הלחי.

אז אולי בדיעבד הייתי צריך לחשוב על זה קצת יותר, אבל את החלק של הקת בראש הצלחתי לכתוב. שמח לעדכן שהפצע החלים וכאבי הראש עברו.

10 שנות כתיבה. רוב החוויות היו מצמיחות ומלמדות, אבל חלקן היו קשות יותר או קשות פחות, ומכולן זו היחידה שדרשה דם.