הבת הגדולה שלנו (18) חזרה באוטובוס מסבא וסבתא. הסעתי אותה מהאוטובוס ושאלתי אותה איך הייתה הנסיעה. "אני שונאת לעמוד בתחנת אוטובוס ליד טבריה" היא ענתה. שאלתי למה והיא אמרה שהרכבים שצופרים לה מציקים לה. "מי צופר לך?" שאלתי. "בערך חצי מהרכבים שיש בהם רק גברים" היא ענתה. הייתי המום – למה שגברים יצפרו לאישה בתחנת אוטובוס? הבת הצעירה יותר (15) הקשיבה ושיחה והוסיפה שזה גם מה שהיא חוותה שם.
בת ה 15 שלנו עשתה בייביסיטר על ילדה בת 7 כשההורים שלה יצאו לאירוע. אחרי שהיא שיחקה עם הילדה היא ישבה וקראה ספר והילדה שיחקה בבובות הברבי שלה. במשחק הבובות הברבי החליקה ונפלה. קן מיד הגיע והרים אותה. הבובה בכתה וקן לקח אותה לבית חולים ואמר לרופאים איך לעזור לה. בעודם בבית החולים (שבנוי מקופסה של ברביות) עברה ברבי יפה יותר לידם. קן הודיע מיד לברבי הפצוע שהוא מצא משהי יפה ממנה ולכן הוא עוזב אותה.
הקשר בין שני הסיפורים האלה לא ברור לאנשים, אבל הם מחוברים. בחברה שלנו עדיין מלמדים נשים, בהרבה מאוד מקרים, שתפקידן קודם כל להיות יפות. שהן חייבות איפור ולק ג'ל כדי לבטא את הנשיות שלהן. המסר הזה עובר במשפחות גם לילדות וגם לילדים. הוא גם עובר בתקשורת – פרסומות לאיפור ולבגדים הן תחת כותרות כמו "החופש להיות מי שאת" או "רק הדעה שלך חשובה" וכו' – כאילו שצבעי פנים או בגדים ואקססוריז, שנועדו להיראות טוב בעיני אחרים, הם הם הביטוי לפנימיותה של האישה. הציפיה החברתית במקומות רבים היא שאישה תהיה – רגשנית, עדינה ועסוקה בלהראות טוב.
בבית שלנו לא הסכמנו להכניס ברביות, שמחקרים מראים שמייצרים דימוי גוף שלילי ומעלים את הסיכוי להפרעות אכילה. שלוש הבנות שלנו (וגם שני הבנים, אבל זה לא קשור לנושא) לומדות קרב מגע מגיל 7 ועד היום. אנחנו מדברים הרבה על כמות הזמן, הכסף והאנרגיה, שהחברה דורשת מנשים להשקיע במראה חיצוני, בצורך להראות טוב בעיני אחרים. אני אופטימי כשאני רואה את הבנות שלי וחברות שלהן בוחרות בדרך שונה ואת הסביבה הגברית שלהם לומדת להכיר סוג שונה של נשיות.
