לקראת פודקאסט מיומנויות העתיד החדש שלי ושל פרופ' ארי נוימן (יעלה בחודש או חודשיים הקרובים) ראיינו את אורן עדיקא שעוסק בכלבנות. בראיון הוא דיבר על "שפת הכלבים" ונתן דוגמה לסימני קירבה וסימני איום שכל כלב מבין בכל מקום בעולם. "כלב שלא מדבר את השפה" הוא הסביר "יכול ליצור רושם של איום או של קירבה גם כאשר או לא מתכוון לכך".
אנשים לא יודעים שהעיקרון זהה גם אצל בני אדם – גם בני אדם משדרים כל הזמן באופן לא מודע סימני קירבה וסימני איום וכולנו קולטים באופן לא מודע את הסימנים האלה. לדוגמה "סקירת גוף" – מבט על אדם שנכנס לחדר מלמעלה למטה ואז שוב מלמטה למעלה – משדר איום. "פנים קשות" – פנים מכווצות בעיקר במצח וקשר עין מתמשך, תוך יישור של הראש למרכז – משדרים איום. לעומת זאת לדוגמה "הטיית ראש" – כיפוף של הראש בזווית קלה הצידה – משדרת נינוחות וקירבה.
מחקרים בהם עקבו אחרי גברים ונשים שניסו לגשת לבני זוג פוטנציאליים בבר הראו שסימני קירבה העלו את הסיכוי ליצירת דייט וסימני איום הקטינו את הסיכוי. גם מחקרים לגבי אווירה שיוצרים בצוות מנהלים ועובדים העלו תוצאה דומה.
ממש כמו בכלבים גם אנשים יכולים לשדר מסרים בטעות וכך ליצור נזק. לדוגמה מבט שנובע מריכוז יכול להתפרש כסימן לא נעים של איום. היופי הוא שמדובר בסך הכל בהרגלים – כאלה שניתן לשנות. לדוגמה לקח לי זמן ללמוד לחייך ולהנהן בזמן שאני מקשיב למנהלות או לסטודנטים (לפני זה המבט שלי היה מרוכז אבל לא הביע מספיק אמפטיה), אבל עכשיו זה קורה באופן אוטומטי.
אז איזו אווירה אתם מייצרים – אילו סימנים אתם מייצרים בשפה הסמויה שכל מוח אנושי יודע להבין (מוזמנים לקרוא עוד בספר המעולה: the like switch).