"כל כך יפה פה" אמרנו בערב לבעלים של הדירה שבה ישנו. הוא איש גדול מאוד ומזוקן, שנראה כאילו היה נצר למשפחת חוטבי עצים ומדבר בקול נמוך שמתאים למראה. הגענו אליו היום, אחרי שהסתיים כנס העתידנות השנתי.
"כן", הוא ענה בביטול "נחמד כאן". זו לא הייתה התגובה היחידה בסגנון הזה.
"איך הם לא רואים את זה?" שאלנו את עצמנו "איך הם לא שמים לב לנופים המדהימים? לשדות הירוקים, לעצים הגדולים והמרשימים ומרבדי הפרחים האין סופיים?"
לקח זמן עד שהבנו שבעצם שאלנו על עצמנו. אנחנו מכירים כל כך הרבה אנשים שבתוך השפע האין סופי שבו אנו חיים חשים רק תסכול ומרמור. כל כך הרבה אנשים שבמקום לשמוח על מערכת הבריאות הכי טובה אי פעם ומהטובות בעולם, חשים רק עוני. רבים כל כך שבתקופה שבה הכי פחות אנשים נהרגים מאלימות מעשה ידי אדם ושבה יש כל כך הרבה תחביבים ואפשרויות מרגישים שהכל רק שלילי ורק הולך ומדרדר.
הרגע הזה הזכיר לנו כמה חשוב לעצור מדי פעם את המחשבות על מה חסר ולהסתכל על הנופים והפרחים שיש סביבנו. כמה חשוב להיות מוקפים באנשים שמידי פעם מזכירים לך להרים עיניים לנופים שבהם אתה חי ושמזכירים לנו שוב ושוב את השפע מסביבנו.