רבים מכירים את אלן קלר. את האישה המדהימה, האישה עיוורת-חרשת-אילמת שסיימה תארים, שנאמה נאומים, שכתבה ספרים, שיצאה למסעות בכל העולם ושינתה את היחס כלפי עיוורים וחרשים לתמיד.
אבל מעט מאוד יודעים שאלן קלר עד גיל 9 הייתה ילדה פראית, שלא ידעה לדבר או לתקשר. בכל פעם שרצתה משהו הייתה נוהמת בקול רם ולא מפסיקה עד שהיו מספקים את רצונה. לבני הבית שלה היה ברור שהיא הולכת למוסד ושהיא תסבול מפיגור חמור בגלל חוסר בתקשורת.
מי שהפך את אלן קלר לאלן קלר, הגיבורה האמיתית והלא מוכרת, כמו במקרים רבים אחרים, היא אן סאליבן. מה עשתה אן סאליבן? הפסיקה לרחם והתחילה להאמין.
אן סאליבן הגיעה לביתה של אלן קלר וכשראתה אותה משתוללת הבינה שהיא צריכה להוציא אותה מהבית. "אתם הורגים אותה ברחמים" היא הסבירה לאבא שלה. הדברים שעשתה לאחר מכן יראו לכם אולי אכזריים ביותר, אבל אכזריות הייתה להמשיך לרחם עליה.
היא לקחה את אלן קלר לבקתה מבודדת, היא מנעה ממנה מים ואוכל והתחילה להקיש על ידיה. אלן קלר השתוללה, צעקה, נהמה כמו חיה, אבל אן לא ויתרה ורק כשאלן קלר הקישה חזרה על ידה היא קיבלה מים. "זה היה היום" נזכרת אלן קלר "שבו למדתי את משמעותן של מילים".
לפעמים הדבר המסוכן ביותר הוא חיבוק, לפעמים לדרוש מאנשים, לא לקבל את המסכנות והאומללות שלהם, זה באמת לאהוב. אז לחיי כל האן סאליבנים שלנו שיודעים מתי לחבק, לתמוך ולאהוב ויודעים גם מתי לדרוש ולהראות קשיחות, מתוך אמונה באחר.
עצרו לרגע וחישבו, האם אתם דורשים ממי שאתם אוהבים להיות גדולים יותר? האם אתם דוחפים אותם להתפתח ולממש את עצמם?
אלן קלר: "הגדול בימי חיי הוא היום בו הגיעה אליי מורתי, אן מנספילד סאליבן. אני מלאה השתוממות בזוכרי את הניגוד העצום שבין שתי הנפשות אשר נקשרו זו בזו ביום ההוא".
Comments