top of page

כששקרים הופכים לנורמה השלטת





"תרימו בבקשה את היד אם הייתם מעירים למישהו במשרד שיש לו ריח מהפה", ביקשתי מקבוצה של 60 מנהלים בהרצאה. בערך 7 הרימו יד. מה זה אומר על כל השאר? האדם הזה יסתובב כל היום ואנשים יתרחקו ממנו, זה יפריע לו בפגישות, זה יפריע מול העובדים, אבל אף אחד לא יעשה לו טובה ויעיר לו. למה? רק כדי שלא נרגיש אי נוחות? כדי לא להרגיש מבוכה?


זה מתחיל בדברים הקטנים שנראים חסרי כל חשיבות, בזה שאנשים שואלים "מה שלומך?" ולא ממש מחכים לתשובה. אבל הדברים הקטנים האלה מצטברים למציאות של שקר. אני משתדל לא לשאול "מה נשמע?" אם אין לי את הזמן והרצון לשמוע תשובה אמיתית. למה לא לכבד את המילים שלי? מה רע בפשוט להגיד שלום? (הברכה העברית המקסימה שמתייחסת לאיזון פנימי בין כוחות – באיזו עוד שפה יש ברכה כל כך עמוקה ויפה?).


זה ממשיך בזה שלא מספרים דברים לילדים כי זה "לא לגילם" ואז מתפתלים בשקרים כדי להתמודד עם השאלות שלהם, ונגמר בחוסר יכולת להגיד בכנות לחברים על המקומות שבהם הם פוגעים בעצמם – ובכך לפגוע בהם בעצמנו.


כנות היא כלי עבודה מדהים במערכות יחסים קרובות – משפחה קרובה, חברים קרובים וקולגות יכולים להרוויח המון מכנות קיצונית. לא, זה לא מתאים לכל מי שאנחנו מכירים, יש אנשים שפשוט לא רוצים ביקורת, אבל אשתף שכמדיניות אני מקפיד שלא יהיו שום "אי דיוקים" או "דברים מתחת לשולחן" עם אנשים שקרובים אליי. זה מועיל להם, מועיל לי ויוצר רמה אחרת לגמרי של תקשורת. מבחינתי מי שלא נותן לי את המתנה של להגיד לי איפה אני יכול להשתפר או מה אני עושה לא בסדר, הוא פשוט לא חבר.


יום מלא בכנות וצמיחה לאנשי המחר, ואני ממליץ בחום על הספרון הקצר (שעה בערך כספר קולי) של סם האריס - Lying.

Opmerkingen


bottom of page