top of page

כשסבל פוגש את צביעות הקהילה הפמיניסטית

בניגוד למחשבה הרווחת, השוויון המגדרי אינו עיסוק לנשים בלבד, שהרי כולנו מרוויחים מהעובדה שבפני כל אחד עומדת האפשרות לממש את הפוטנציאל הטמון בו. אנחנו חברה אחת ולכן אפליה, אי שוויון ודיכוי פוגעים בכולנו.


לפני מספר חודשים הוזמנתי לקחת חלק בוועדת "הוגנות מגדרית". במחשבה ראשונה רציתי לסרב בנימוס בשל העומס הרב שבו אני מצוי, אבל מתוך הערכה לפרופ' עקירב שעומדת בראש הוועדה נעניתי. העיסוק בנושא ריתק אותי וגם השפיע על האופן שבו אני כותב.

נוח יותר לדבר על אחוז המנכליות הנמוך. נשים בעזה, למצולמות אין קשר למאמר. צילום: EPA

שוויון מגדרי ושוויון הזדמנויות הם ללא ספק ערכים חשובים עבור כל חברה מתוקנת. אך באותה נשימה אינני יכול עוד לעצום עיניים אל מול הצביעות של העוסקות והעוסקים בתחום.


עשרות קילומטרים מאיתנו מתקיים שלטון דיקטטורי שמכה וחוטף נשים שאינן צנועות מספיק. כל דו"ח זכויות אדם שקיים מלמד על אלימות פיזית ומינית קשה בנשים בעזה. למרות זאת, לא תשמעו על כך אף צליל חלוש משדולות הנשים בכנסת או מפעילות פמיניסטיות, ואף לא ציוץ אמפתי כלשהו מצד פעילי זכויות אדם.

חברות הכנסת, הנושאות את דגל הפמיניזם, לא העלו אף דרישה למנוע העברת סיוע לרצועה עד שחמאס ימתן את הדיכוי האלים של נשים ברצועה. נשים לא חוסמות את מעבר הכסף הקטארי, שמאפשר לשלטון הדיכוי והאלימות להמשיך להתקיים. מדוע? כי קל ונוח יותר לדבר בלשון נקבה ולהביע מחאה על אחוז המנכ"ליות הנמוך בישראל (סוגיות שאגב ראויות מאוד לטיפול, ללא קשר לדיון הנוכחי).




למעלה מ-90 אחוזים מנשות מצרים עוברות השחתה שיטתית של איבר מינן, המכונה מילת נשים. כך על פי נתונים של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים שונים. מדובר ביותר מ-40 מיליון נשים שעוברות את הפגיעה הברברית הזו. נשאלת השאלה כיצד לאורך השנים לא התקיימה כל מחאה מול השגרירות המצרית? איפה התיעוד של הפשעים בעמותות וארגונים שמוקדשים לנושא? איפה תחנות הרדיו והקמפיינים האינטרנטיים שמפיצים תעמולה בנושא לאוכלוסייה במצרים? כלום, דממת אלחוט.

הרשע האימתני קיים היום בהיקפים בלתי נתפסים באותם אזורים. אבל מי שמאפשר אותו הן אותן מדינות דמוקרטיות שמתייחסות למדכאים כשווי זכויות וממשיכות לסחור איתם. כל מי שלא מפעיל לחץ על המדינה בה הוא חי לנקוט עמדה, אחראי בעצמו לסבל ולאלימות. ארגונים פמיניסטיים שנמנעים מלנקוט פעולה עוסקים במה שקל ונוח ולא במה שחשוב ומהותי, שאולי אף כרוך בסיכון כלשהו.


אי שוויון פוגע לא רק בקורבנות אלא בכולם. האלימות של הדיקטטורה הדתית בעזה פוגעת גם בנו. היא מייצרת חברה חשוכה ואלימה בחצר האחורית של מדינת ישראל, שבסופו של דבר מתנקזת אלינו. גם האלימות במצרים תגיע בסופו של דבר לפתחנו, כשאת מחיר הצביעות נשלם כולנו.


החברה הישראלית רחוקה משוויון, אפילו במעוזים הליברליים שבתוכה. לכן הפעילות הפמיניסטית בישראל חיונית ומבורכת. אבל כשכל כך הרבה סבל עומד גלוי לנגד עינינו, ממדי הצביעות והאטימות זועקים לשמיים "אל תעמוד על דם רעך". מי שאכפת לו עושה ומי שלא אכפת לו מסביר למה אי אפשר לעשות.

Comments


bottom of page