כך נראים החיים בעולם החדש?

התראיינתי השבוע בבניין יוקרה בתל אביב. מתחם עצום של בניינים בני עשרות קומות. ברגע שנכנסתי עליו הרגשתי מחנק. כאילו יש משהו אפל בבניין. היה שם מבוך של מסדרונות זהים לחלוטין ובאותם הצבעים שהתפתלו עד שהגעתי למעלית וגם אחרי שירדתי ממנה והכל היה סטרילי.

בהתחלה לא הבנתי וניסיתי לחשוב מה במקום יצר לי תחושה כל כך קשה וברגע מסוים הבנתי שיש מרכיב מרכזי אחד שחסר במקום – אהבה.

הכל נעשה בתכנון מדויק של חברות תכנון, ללא מגע של יד אוהבת. לא היו קישוטים שאנשים תלו, לא היה זכר לעגלות ילדים במסדרונות ולא היו שלטים שהודפסו במדפסת הקטנה של נציגי ועד בית. את מקומם תפסו המאבטח בלובי, שלטי לדים של חברת האחזקה וקווים ישרים שצוירו בתוכנת אדריכלות. בבניינים בעלי מאות יחידות דיור, לרוב הדיירים לא מכירים זה את זה ואין קשר אישי.

ההרגשה הייתה שהמקום מייצר ניקור וניתוק במקום לייצר אהבה וחיבור. מצד שני במדינה כל כך צפופה אולי אין דרך אחרת?

יצאתי מהמבנה אחרי הריאיון לתוך אותה תחושה והיה לי ברור שלמקום יש השפעה על האנשים שחיים בו, כך זה תמיד. אבל מה ההשפעה? לא ידעתי.

רק התחושה של המקום נשארה עוד כמה שעות, כמו ריח שניצמד לבגדים.