top of page

כוחה של מחילה ובעיקר מחילה עצמית


לא הרבה יודעים, אבל פרפקציוניזם הוא מרשם לדכאון. למה? כי אנחנו בני אדם וכבני אדם יש לנו את הזכות לא להיות מושלמים.


אבל בפועל לא כל הפרפקציוניסטים מועדים לדיכאון, אלא רק אלה שנוטים לכעס ותסכול בכל פעם שהם לא עומדים בסטנדרט הגבוה שהם מציבים לעצמם.



באחד המחקרים של ג'נט פוליווי ופיטר הרמן הם חקרו אנשים בעלי נטייה לדחיינות (אנשים שעושים דברים רק ברגע האחרון ממש כשאין ברירה). באופן אבסורדי אלו שהיו הכי קשים עם עצמם וביקרו את עצמם בצורה הקשה ביותר הם אלו שדחו בהמשך במידה הרבה ביותר מאחרים.


דווקא הקבוצה שלאחר כישלון גילתה "מחילה עצמית", הייתה זו שנטתה לקחת יותר אחריות וללמוד מהמצב למצבים הבאים.


אני תמיד מזכיר זאת למחנכים. כשילד שוב לא לקח אחריות ושוב נכשל (לדוגמה לא הגיש עבודה בזמן) נזיפות והאשמות רק לוקחות אותו אחורה וגם אם זה לא נראה כך באותו הרגע, הן מלמדות אותו דפוס של האשמה עצמית וכך גם פחות צמיחה ולמידה. הרבה יותר מועיל לפעול ללא כעס, לנתח איתו ברוגע מה קרה ולחשוב ביחד. בעיקר חשוב לתת לו להתמודד ללא אשמה עם התוצאה.


זה תמיד נראה להורים אבסורדי, אבל גם אם התוצאה היא עונש מצדנו, הלמידה רבה הרבה יותר כשלא מתלווים אליה כעס, תסכול והאשמה, אלא דווקא מסר של אמונה ותמיכה, דווקא כשהוא נכשל וטועה.


שבוע מלא במחילה לאנשי המחר

コメント


bottom of page