זה בדיוק מה שקרה לי כשקראתי את המחקר של פרופ' אלן לנגר (בתמונה). היא לקחה מטופלים שעברו בדיקה של טרום סכרתיות. היא והצוות שלה בחרו שתי קבוצות – אלו שבמדד של A1Cקיבלו 5.7 ואלו שקיבלו 5.6.
מבחינה פיזית אין שוב הבדל בין המספרים. הם ראיינו אנדוקרינולוגים שאמרו להם שזה לגמרי בתחום הטעות. אבל מבחינת המטופלים התוצאה הייתה שונה לגמרי. אלו שקיבלו 5.7 קיבלו אבחנה של טרום סכרתיים. הם זכו לשיחה עם הרופא שהזהיר אותם לגבי הסכנות וגם הסביר להם מה טוב להם לאכול ומה מסוכן להם לאכול ובנוסף גם בנה איתם תוכנית אימון גופני. אלו שקיבלו 5.6 קיבלו אבחנה תקינה.
הממצא המעניין התקבל אחרי מספר שנות מעקב – למרות שלא היה שום הבדל פיזיולוגי אמיתי בין הקבוצות, אלו שהובחנו כטרום סכרתיים היו בעלי סיכוי גבוה באופן משמעותי לחלות בסכרת.
רגע מה?! אבל אותם הזהירו, אבל להם הרופא הסביר איך לפעול, אבל להם הרופא המליץ על תזונה וספורט. למה שלאורך זמן סיכויים התחלואה שלהם יהיו גבוהים יותר???
האמת היא שפשוט לא יודעים. עדיין לא בוצע מחקר המשך. לכן שאלתי את הסטודנטים האהובים שלי בבית הספר לניהול והנה כמה הסברים שהם העלו: אולי הפחד מהאבחון גרם להתנהגויות מורידות חרדה כגון תזונה לא בריאה, אולי הם הגדירו את עצמם כלא בריאים ואז התנהגו בהתאם ואולי הם פשוט נבהלו וויתרו לעצמם.
המחקר הזה פשוט מרתק כי הוא מלמד אותנו כמה תוויות יכולות להיות מסוכנות. לכולנו יש מצבי רוח משתנים וכולנו לפעמים במצב רוח ירוד מאוד, לפעמים אפילו לאורך תקופה. אבל מה קורה כשמודבקת אלינו התווית – דיכאון? לכאורה רק לטובה, כי עכשיו יש שם לתופעה ואפשר לטפל בה. אבל המחקר הזה מלמד אותנו שלתוויות יש גם צד אפל.
מבחינתי המסר הוא למקד אנשים בבריאות ולא בחולי. גם במצב של חולי אפשר להסתכל דרך הסכנות והקשיים או דרך ההזדמנויות והאפשרויות. המחקר הזה הוא בעיני עוד עדות עד כמה נקודת מבט של בריאות יכולה לשנות. בתי החולים וקופות החולים בארץ אולי שינו את שמם ל"מרכזי בריאות" ו"שירותי בריאות", אבל בעיני זו מכבסת מילים היות וברוב המקרים הגישה הבסיסית לא השתנתה ונשארה ממוקדת במחלה.
איך אתם מבינים את המחקר הזה ומה אתם לומדים ממנו?