זקנה היא קודם כל ענין של פסיכולוגיה - כשאנשים בוחרים להיות זקנים

יש משהו עצוב בהמלצות רפואיות לזקנים – הם עוסקים בלהישאר פעיל ובחיים פעילים ובתנועה ובגמישות, אבל בדבר החשוב ביותר הם לא עוסקים – בפסיכולוגיה ובבחירה.

ראיתי אצל זוג מבוגר תוכנית כושר לקשישים – על המסך אישה בבגד גוף צמוד עשתה תנועות קלות ואיטיות ואחריה הונחו לקישוט כמה משקולות של רבע קילו, חצי קילו וקילו. זה כל הסיפור בתמונה אחת.

הרגע הזה שבו אנשים בוחרים בזקנה הוא הרגע שבמקום לשאוף גבוה, להשקיע בעוצמה, לתכנן להמשך ולבנות ולייצר יכולות הם בוחרים "לשמר", "למנוע פגיעות", "לשמור על הזיכרון" ועוד מילים מכובסות לאותו המסר – מעכשיו המטרה היא לעכב את ההידרדרות.

הרגע שבו אנשים בוחרים בזיקנה הוא הרגע שבו הם בוחרים לא לשאוף גבוה, מפסיקים לחלום ולהתאמץ להשיג למטרות חדשות ומאתגרות. פתאום במקום לרכוש תארים תראו אותם בקורסים לקשישים על "המזרח הקדום", "ישראל בתקופת המקרא" ו"עולם האסלאם". פתאום במקום ספורט תחרותי, פיתוח מסת שרירי ואימונים אינטנסיביים תראו אותם ב"שימור עצם", "תנועה בברכה" ו"פלדנקרייז". פתאום במקום להקים עסקים ועמותות ולנהל יוזמות הם ילכו ל"פעילויות" ו"התנדבות שבועית".

אנשים היום בגילאי 50, 60, 70 ו- 80 הם יותר בריאים מאי פעם, בעלי יותר אמצעים מאי פעם ובעלי יותר זמן פנוי מאי פעם. אז למה? למה האוניברסיטה לא מלאה באנשים שרוצים ללמוד לימודי ארץ ישראל או היסטוריה או פיזיקה או פסיכולוגיה? איפה הם? למה הם לא מקימים את רוב העמותות בארץ? למה הם לא ממלאים את מרכזי המוזיקה בלימוד כלים חדשים ובהקמת הרכבים? למה העולם מלא בתרמילאים ישראלים צעירים ולא בתרמילאים מבוגרים? למה מסיבות היער והריטריטים הרוחניים לא מלאים בהם?

למה? בגלל הפסיכולוגיה. בגלל שאנשים תופסים את עצמם כזקנים ואז פועלים בהתאם. נכון, יש אנשים מבוגרים שסובלים מנכות או מגבלה, אבל רבים אחרים לא. המגבלה של רוב האנשים היא מנטלית.

נחזור לתכנית הכושר לקשישים שראיתי על המסך אצל זוג המבוגר: מי שלא דוחף אותי לצמוח פשוט לא מאמין בי והוא מסוכן לי. מי שחושב שאני מוגבל לתנועות איטיות וחלשות מחליש אותי. מי שאפילו לא מדמיין שאני אוכל להתאמן עם משקולת של 20 קילו אלא רק של חצי קילו מונע ממני לצמוח. יש לי מגבלה? מעולה, בואו נדבר על מה אני כן יכול לעשות. בואו נדבר על איך בונים לי מסת שריר במה שאני כן מסוגל – בואו נבחר יעדים שאפתניים ונבנה תוכנים אימונים שתאפשר לי להגיע לשם. אם אתם לא מאתגרים אותי אתם שולחים אותי למות.

אני תמיד מבקש מהעובדים שלי, מהילדים שלי ומהחברים שלי להעיר לי. אני תמיד אומר להם – מי שמוותר לי מוותר עלי. וכאן אוסיף: אם אתם מוותרים לעצמכם אתם מוותרים על עצמכם. אתם יכולים לבחור אחרת. בגיל 60 או 70 יש לכם זמן לתואר ראשון שני ושלישי. אתם יכולים להתחיל קריירה שניה, אתם יכולים ללמוד לנגן ולהקים להקה ואתם יכולים לחרוש את העולם בטיול טרמפים מטורף.

אבל המוח שלכם עובד עליכם. הוא מבקש לנוח. הוא אומר לכם שהרווחתם לא להתאמץ. שעכשיו הזמן להאט את הקצב. אבל אל תקשיבו לו – זה רק הדופמין שמדבר אליכם. תבחרו לא להיות במסגרות למבוגרים, תבחרו רק באנשים שמאמינים בעתיד שלכם ושמאתגרים אותכם. תבדקו במה אתם רוצים לעשות תואר – לא בקורסים - תואר!

יש המון המלצות לאוכלוסייה מבוגרת. אבל ההמלצה החשובה ביותר היא פסיכולוגית: אתם בגיל הכי שווה בעולם!!! יש לכם יותר כסף, ניסיון, פיקחות והבנה ממה שאי פעם היה לכם. אתם תבחרו האם להקשיב לדופמין ולדעוך או לאתגר את עצמכם ולחוות את התקופה הכי קסומה שהייתה לכם.

נ.ב.

הפוסט הזה מוקדש לאבא שלי (בתמונה). הוא בן 77. הוא לומד עכשיו בהכשרה של מטפלים נפשיים. הוא מנכ"ל של חברה. הוא מרים משקולות (במשקלים שאני לא מסוגל להרים). הוא נלחם עם מתאמנים צעירים בזירה באיגרוף וקרב מגע. הוא מטייל איתי ועם הילדים על ההרים והוא האדם הכי צעיר, שמח ומעניין שפגשתם אי פעם. אמרנו כבר שגיל הוא עניין פסיכולוגי?