בחודשים האחרונים אני מרצה המון בזום לארגונים. גם בזום אני משלב סרטונים והומור, דוגמאות מעשיות וכלים, אבל אומר בכנות שאני ממש מתגעגע ל"ביחד". בהרצאה פנים אל פנים צוחקים ביחד ואז הצחוק הוא אחר. בהרצאה כשיש קטע וידאו מרגש מתרגשים ביחד ואז ההתרגשות היא אחרת. בהרצאה מסתכלים בעיניים ישירות ולא דרך ריבועים קטנים. בזום צריך להביט במצלמה (אחרת נראה שאתה מסתכל הצידה) ולא לעיניים של האנשים.
אז כן, אני עובד לפי כל הנחיות הזום שכולנו מכירים: מביט במצלמה ולא במסך, מזיז את הידיים בצורה נכונה, משלב יותר מולטימדיה ומקפיד על תאורה. התגובות ממש מצוינות, אבל הקהל לא יודע עד כמה אני מתגעגע למצב אחר. כנראה שלפחות בטכנולוגיה הנוכחית – הרצאה מבעד למסך היא עדיין הרצאה מבעד למסך.
Comments