הפסיכולוגיה של "אהבה"

אנחנו אוהבים שוקולד ואוהבים את הילדים ואוהבים את שבת בבוקר.

אנשים מוקפים באהבה אבל לא מבינים את העומק הנפשי ואת עומק המחקר על המילה הטעונה הזו.

הסוג הראשון של אהבה והנפוץ ביותר של אהבה הוא "זה נעים לי". "אני אוהב את הזמרת הזאת", "אני כל כך אוהבת פסטה!". זאת אהבה הנמוכה ביותר, לא במובן המוסרי אלא הביולוגי – אפילו יצורים חד תאים בעלי יכולת תנועה יודעים לנוע לכיוון מה שנעים להם (מזון, טמפרטורה נוחה וכו') ולהתרחק ממה שלא נעים (חומצה, טמפרטורה לא נוחה וכו'). בן בני זוג זו אהבה שתלויה בדבר – אני אוהב אותך כי את חכמה, כי אתה כזה נדיב, כי את מעניינת וכי את מצחיק אותי. בן בני זוג זו אהבה חדשה יחסית וחלק מהתרבות שממוקדת בפרט ובעיקר במה שנעים ולא נעים לפרט.

הסוג השני של אהבה הוא "זה חלק ממני". הדוגמה המושלמת לסוג הזה הם הילדים שלנו. הילד שלנו הוא הכי אהוב עלינו. לא בגלל שהוא יותר חכם, לא כי הוא מצחיק ואפילו לא כי הוא מנגן מעולה בקלרינט. הוא פשוט שלנו. אני תמיד אומר לילדים שלי שגם אם הם יהיו בכלא אני זה שאבוא לבקר אותם ואמצא להם עורך דין. הם פשוט חלק ממני.

הסוג הראשון של אהבה ממקד אותנו בעצמנו. כשהצורך שלנו לא מקבל מענה האהבה פוחתת או נעלמת. לדוגמה כשהילדים קטנים ויש מתח בזוגיות או כשבחרנו בתחביבים ועיסוקים שונים. אהבה מהסוג השני יוצרת ביטחון, כי היא אינה תלויה בדבר, היא תמיד תהיה שם.

זאת הסיבה שני משתדל לחנך את הילדים שלי לאהבה השנייה. את סבא וסבתא אוהבים בכל מקרה – הם פשוט חלק מאיתנו וזה לא משנה כמה הם נחמדים. אנחנו אולי חילוניים, אבל זו ההיסטוריה והתרבות שלנו, ברור שהיא מדהימה, עכשיו בואו נחפש למה. גם את אשתי אני משתדל לאהוב כך. אני אוהב אותה לא רק כי היא משמחת אותי אלא קודם כל כי היא בשר מבשרי. היא חלק ממי שאני.

שבת שלום והמון אהבה לאנשי המחר