top of page

הנה הם באים, ימים של עצב

ביום ראשון האחרון קמתי בבוקר והרגשתי תחושה עמוקה של עצב ומועקה.

היום הזה לא היה שונה – הייתה בו עבודה שאני אוהב ואנשים שאני עובד. הייתי צריך לעבוד עם נתי שביקשה מידע לגבי הצעות להרצאות שהיא שולחת לארגונים. הייתי צריך לדבר עם גילי בזום, הייתי צריך לכתוב חומרים ולענות למיילים.

אבל לא רציתי לעשות דבר. מחשבות שליליות הציפו אותי וסיפרו לי שאני גרועה, שאני כישלון, שאני לא עושה את מה שנולדתי למענו. המשכתי לפעול, אבל כל צעד, כל שיחה, כל ווצאפ היו לי קשים. הרגשתי תחושה של חרדה ומחשבות שאמרו שאני לא אספיק, שאני לא אעמוד בזה שאני אאכזב אנשים.

מועקה כללית אפפה אותי. כמו טעם חמוץ שלא עוזב, כמו התחושה המעיקה אחרי כמה לילות ללא שינה. משהו כבד, משהו מכביד.

הדבר הראשון שעשיתי היה לנסות לקבל את המחשבות. כאשר נאבקים במחשבות הן מתחזקות וכאשר מקבלים אותן כמו שהן, גם כשהן לא רציונליות, הן פשוט ממשיכות הלאה.

הדבר השני שעשיתי היה להזכיר לעצמי שלפעמים אנחנו פשוט לא יודעים. עצב יכול להיות לפעמים תוצאה של חוסר בספורט, התחלה של מחלה, או סתם עניין הורמונלי. האמת היא שלא תמיד יודעים ולפעמים צריך פשוט לקבל את הדברים באהבה.

לא יכולתי לצאת לריצה או לשחות, כי הייתי צריך מהעבודה ישר לאסוף את הילדים להדלקת נרות אצל אחי. לכן פשוט השלמתי את הדברים הדחופים ובהמשך היום עשיתי מדיטציה ושמעתי שוב לחצי שעה פרק מהספר LOVING WHAT IS.

בעיקר קיבלתי את העצב באהבה. אין לי באמת סיבה להיות עצוב ועדיין הוא היה שם ובחרתי לקבל אותו ממש כמו שהוא.

אנשי המחר, מה אתם עושים בימים שמלאים בתחושה שלילית או בעצב?



Comments


bottom of page