החיים בעוני הם לוו דווקא חיי מסכנות

הייתם מפגישים ילדים עם נרקומנים? הייתם נותנים להם לראות את המראות הקשים של קורבנות זנות העומדות ברחוב?

בשבוע שעבר לקחתי את הילדים לסיור בדרום תל-אביב.

אני מאמין בלחשוף ילדים: היינו בשכונות עוני ובשכונות הכי מפוארות בישראל, סיירנו בכפרים נידחים בהרי ההימלאיה וגם ב"סלמז" בהודו, סיירנו בערים פלשתינאיות וגם בהתנחלויות.

בכל מקום אנחנו מדברים עם אנשים, מנסים להבין, שואלים את עצמנו שאלות ובעיקר מנהלים הרבה שיחות.

הסיור בדרום תל אביב לא מפגיש עם עוני. בניגוד לדימוי של מי שלא מכיר שכונות עניות (וגם "סלמז" במקומות הקשים בעולם), הן בהרבה מקרים מקום מלא בחיים, חם ועם תחושה קהילתית חזקה.

הסיור בדרום תל אביב מפגיש עם התחתית של התחתית, עם סבל ומצוקה בצורתם הגולמית ביותר.

בזמן הסיור דיברנו בינינו הרבה על טראומות ילדות, על התמכרויות ועל מצוקה. שוחחנו עם שוטרים שעברו לידנו, עם מהגרים אפריקאים ועם בעלי חנויות. המשכנו לדבר על הסיור גם כמה ימים אחרי. לא היינו בכל דרום תל אביב, אלא רק באזורים הקשים ביותר. הסיור היה שונה כל כך מכל מה שפגשנו בכל סיור אחר: בכל מקום יש חיים ותקווה. בסיור הזה פגשנו כמעט ורק מצוקה.

ועדיין, התשובה שלי לשאלות שאיתן התחלתי היא כן. התשובה שלי היא שהיכרות עם המציאות היא הכוח החזק ביותר, ושלפעמים המציאות הזו לא פשוטה ודורשת לא מעט שיחה ועיבוד, ועדיין גם זאת המציאות.

יום מלא בתקווה ועזרה הדדית לכל אנשי המחר.