הגישה היהודית לרגשות והמקום של האבל – נכתב ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

הגישה היהודית לרגשות מרימה הרבה גבות וקשה מאוד לעיכול, אבל היא אחת האהובות עלי כחוקר של רגשות.

אחד העונשים של דוד המלך במעשה בת שבע היה שהתינוק הראשון שנולד להם מת. כאשר התינוק היה חולה דוד המלך מתאבל אליו. העבדים של דוד רואים את הצער שלו ופוחדים להודיע לו שהתינוק מת ואז רואים שהוא קם מהאבל. כשהם לא מבינים מה קורה דוד מסביר להם שאין כבר שום סיבה להתאבל: " כב וַיֹּאמֶר--בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה: כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ, יחנני (וְחַנַּנִי) יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד. כג וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם--הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ, עוֹד: אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי.".

הגישה המערבית המקובלת לרגשות היא כאל משהו אותנטי וכמעט אוטומטי. הגישה היהודית לרגשות היא של בחירה ואפילו אינסטרומנטליות – רגשות הם כלי שאנחנו מפעילים. לכן יהודים מצווים ברגשות – אנחנו מצווים לשמוח באירועים מסוימים ולהיות עצובים באחרים. הציווי לעשות משהו פירושו שאנחנו בוחרים בו.

המחקר מלמד אותנו עד כמה הגישה הזו קרובה למציאות. רגשות הם במידה רבה עניין של תרבות וחינוך ולאנשים בהרבה מקרים יש יכולת גבוהה בהרבה ממה שנדמה להם לנהל ואפילו לבחור את הרגשות שלהם.

לאבל יש עוצמה ויש חשיבות, גם ברמה התרבותית וגם ברמה האישית. 9 באב היה מאז ומעולם יום האבל של העם היהודי. יום לציון החורבן, הפוגרומים, מסעות הצלב והגירושים. כעת נוסף לנו יום אבל נוסף והויכוח על הוספת יום אבל נפרד לחללי מערכות ישראל הוא מורכב, אבל הוא גם מאוד יהודי – הוא עוסק בניהול של האבל.

אנשי המחר, מה דעתכם על התפיסה היהודית של ניהול רגשות? אפשר בכלל לצוות עלינו לשמוח או להיות עצובים לפי פקודה?