top of page

האישה על האי


עצרנו על גדות יובל קטן באמזונס, על אי בתוך יובל הנחל, בדרך לנקודת לינה במעבה הג'ונגל. המדריך ירד מהסירה כשבידו שקית שאריות מזון מאתמול ואמר שזה מיועד לתרנגולות של האישה שחיה על האי. מתברר שיש מנהג מקומי, בכל פעם כשעוברים ליד האי, להשאיר שאריות מזון לתרנגולות של האישה שחיה בו לבדה.

אנשים בטבע אינם חיים לבד, הם תמיד בשבטים או בכפרים. בני אדם הם חיה מתלהקת, כזו שהבדידות אינה טבעית עבורה. העניין סקרן אותי והתחלתי לחקור את המדריך. הוא התחיל לתאר את האישה שגרה לבדה על האי וכל משפט שאמר היה כאילו לקוח מתוך ספר לימוד על אוטיזם.

לא פגשתי את האישה על האי. לא עולים על האי שלה. משאירים לה את השקיות על ענף עץ שקרוב לנחל. המדריך סיפר, שהאחים שלה באים כל כמה שבועות לבקר. הוא סיפר שהיא אומנית בבניה וחקלאות ולפי מה שהיא עושה נראה שהיא מאוד מוכשרת, אבל היא לא מתקשרת בכלל עם אנשים.

כששאלתי אותו על אוטיזם - הוא לא הכיר את ה"קללה" עליה אני מדבר. המונח כלל לא מוכר להם. גם בעיות תקשורת הן משהו שלא מכירים באזור. המשכתי לשאול והתברר שגם לקויות למידה אין. פיגור שכלי הם מכירים, והוא נובע מקללה על המשפחה.

כשלא מכירים לקויות, הן הופכות לאישה על אי. לפעמים על אי אמיתי ולפעמים על אי חברתי.

כשאמא שלי לקחה אותי לאבחון, מהראשונים בארץ, כי היא הרגישה שהמורים טועים ומשהו לא מסתדר לה, זה שינה את חיי. האם גם אני נועדתי לחיות על אי? כמה אנשים עדיין חיים על אי ממש בתוך החברה שלנו, כי פשוט לא למדו לזהות את הלקות שלהם? פשוט כי לא למדנו לקרוא לה בשם?

נ.ב.

כדאי להוסיף מילה על הנדיבות של תושבי האזור, שכמעט בלי שום אמצעים, עושים את מה שהם יודעים כדי לנסות לעזור ולסיים בהכרת תודה על הזכות לחיות בחברה שבה יש אבחונים ומודעות, לפחות במידה רבה יותר ממקומות אחרים.

bottom of page