אושר והחופש להתלהב

יש משפט מפורסם שאומר שבעיני מבוגר שלולית היא מכשול ובעיני ילד הזדמנות.

אני נזכר במשפט הזה בכל פעם שאני במטוס נוחת וחושב שכרגע קרה נס. ישבתי על כורסה מעופפת שהעבירה אותי למרחק עשרות אלפי קילומטרים. טסתי באופן נוח יותר מסיפורי האלים. טסתי בצורה שהיא יותר בטוחה מנסיעה במכונית. טסתי במכשיר כל כך מורכב שפלא שהוא מתפקד. טסתי בשמיים מעל העננים ועכשיו חזרתי למקום שאליו אני שייך. חזרתי לאנשים שאני אוהב.

ובתוך כל הנס הזה אנשים סביבי מרבים לקטר. הסרט שהם בחרו לא היה מספיק טוב, חילקו קפה רק פעם אחת או שהם התקשו להירדם. וזהו. מאותו הרגע הנס נעלם והם רואים רק את הקושי. במקום להיות מלאים בהכרת תודה ואושר הם מתמלאים באומללות וכעס.

התרופה לזה פשוטה - להתלהב מהדברים הקטנים. לעצור להכרת תודה ולהנות. לא לרצות להראות מכובד או רציני ולא לפחד להתלהב כמו כשהיינו ילדים.

שמתם לב שברוב הנחיתות כבר לא מוחאים כפיים? למה? אולי בגלל שזה מנהג שנראה "עממי"? אולי כי יותר חשוב לאנשים להיראות מכובדים ורציניים מאשר להעריך ולהנות? אולי כי פשוט התרגלנו לאוטובוס המעופף ואנחנו כבר לא שמים לב לפלא?

זה תמיד מתחיל מהדברים הקטנים. בפעם הבאה שאתם נוחתים תקדישו דקה להזכיר לעצמכם עד כמה הנס הזה לא ברור מאליו – לדקה אחת תחזרו להיות ילדים ופשוט תמחאו כפיים. למי? הרי הטייס לא שומע. זה נכון - אבל הלב שומע.